פסק-דין בתיק עת"מ 31733-02-11

בפני עתירה, במסגרתה מבקשים העותרים להורות למשיב להעניק לעותרת 2 תושבות קבע באופן מיידי ובהמשך אזרחות ישראלית, בהתאם להליך התאזרחות שהעותרת עברה.

העותר 1, מר סוקולוב ולרי, הינו אזרח ישראלי, אשר עלה לישראל וקיבל אזרחות ישראלית מכוח היותו יהודי. העותרת 2, גב' סוקולוב טטיאנה (להלן: " העותרת"), הינה בת זוגו של העותר . בני הזוג התחתנו באוקראינה ביום 12.1.2002. לבני הזוג סוקולוב, ילד משותף, העותר 3, שהינו אזרח ישראלי ועתה ממלא חובתו האזרחית ומשרת בצבא הגנה לישראל.

המשיב הינו משרד הפנים, כאחראי על מינהל האוכלוסין (להלן: " המשיב").

בהתאם לאמור בעתירה, ביום 9.10.2002, עלו העותרת והעותר 3 ארצה, והעותרת החלה בהליך מדורג מכוח נישואיה לעותר 1. בתחילת ההליך, העותרת קיבלה אשרת שהיה מסוג ב' 2 אשר הוארכה עד ליום 9.4.2003. ביום 5.3.2003 הוענק לעותרת 2 רישיון ישיבה מסוג ב' 1 שהוארך עד ליום 31.8.2004. בהמשך, ביום 10.10.2004, קיבלה העותרת 2 רישיון ישיבה ארעי מסוג א' 5 אשר הוארך עד ליום 31.1.2009, עת שבשלב זה הופסק הליך ההתאזרחות על ידי המשיב. לאחר פנייה נוספת למשיב באמצעות עורך דינם של העותרים, זומנו העותרים לבירור נוסף במשרדי המשיב, אשר נערך ביום 7.10.10, בעקבותיו הופנה עניינם של העותרים, להחלטת מטה רשות מנהל האוכלוסין בירושלים. בהמשך, משלא ניתנה הכרעה עניינית בבקשת העותרת לקבלת האזרחות על ידי מטה רשות האוכלוסין בירושלים ולנוכח השיהוי הרב בטיפול בעניינה של העותרת, הוגשה העתירה שבפני.

לגופה של הזכות עצמה, טען בא כוח העותרים כי העותרת זכאית לתושבות קבע ובהמשך לאזרחות ישראלית, זאת מאחר והעותרת השלימה מעל ל-9 שנות שהות בישראל במסגרת הליך מדורג, ובכך השלימה העותרת מלוא התקופה לקבלת מעמד קבע כמפורט ב" נוהל הטיפול במעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי". ברם, תושבות הקבע ובעקבותיה אזרחות ישראלית לא ניתנה לעותרת, עת שביום 31.1.2009 הופסק ההליך המדורג ללא מתן הסבר. דבר העומד בניגוד לנהליו של המשיב, וחורג בנסיבות העניין מגבול הסבירות ומחובת הרשות המנהלית לנהוג בהגינות ובתום לב.

בנוסף הודגש על ידי בא כוח העותרים, כי לגישתו התנהלות המשיב אל מול העותרים הינה בלתי סבירה, בהתחשב בזמן הרב שעבר מיום הבקשה עד לקבלת ההחלטה בעניינה של העותרת, זאת בניגוד לאמור בסעיף 2(א) לחוק תיקון סדרי מנהל (החלטות והנמקות) תשי"ט- 1958. בד בבד כי הדבר מלמד על התעלמות בוטה מבקשתה של העותרת 2 ומזכותה להסדיר מעמדה בישראל. במיוחד במתן הדעת להיעדר טיפול בעניינה של העותרת החל מיום 31.1.2009 עד ליום 7.10.10 בו נערך לעותרת בירור, זאת לאחר פנייה נוספת של העותרת למשיב באמצעות עורך דין. בנוסף כי התנהלות המשיב מונעת מהעותרת 2 לקבל מלוא המידע בעניינה, ובהתאם המשיב חוסם אותה מלהתחיל בהליכים משפטיים. אף כי בכך ישנה השפעה ישירה על העותרת 2 ואיכות חייה, משהיעדר מתן החלטה בעניינה מסבים לה סבל רב ופגיעה כלכלית אנושה, זאת בהתחשב בנסיבותיה המשפחתיות של העותרת, היעדר אישור עבודה, ואי הענקת זכויות סוציאליים וזכויות אלמנטאריות אחרות מטעם המדינה. 

בדיון שהתקיים בפני ביום 27.10.11  וללא שהוגש על ידי המשיב כתב תשובה לעתירה, הובהר על ידי בא כוח המשיב, כי עניינה של העותרת 2, נבחן שוב על ידי הוועדה לעניינים הומניטאריים. בהתאם להחלטה, ניתן לעותרת 2 מעמד של תושב ארעי התקף לשנה, שבתומו הוא יוארך לשנה נוספת ובתום שנתיים, יהיה ניתן להגיש בקשה שתיבחן במטה הרשות [ ראו הודעת המשיב מיום 26.10.11 והמכתב המצ"ב]. לגופו של עניין, הובהר על ידי בא כוח המשיב, כי עניינם של העותרים הופנה לוועדה בירושלים עוד בטרם הגשת הבקשה, משכך לא היה מלכתחילה כל מקום להגיש הבקשה בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה. מכל מקום וככל שהעותרים מעוניינים לתקוף ההחלטה של הוועדה לעניינם הומניטאריים בירושלים, הם יכולים לעשות כן בפנייה לוועדת ההשגה ובהמשך לבית המשפט המוסמך מהבחינה המקומית, לומר בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. בהתאם לכך, לגישת בא כוח המשיב יש לדחות העתירה.

בא כוח העותרים, ביקש לדחות הטענות שהועלו על ידי בא כוח המשיב, בהתחשב בהיעדר הגשת כתב תשובה על ידי המשיב. זאת בייחוד עת שישנם דברים שלא הובהרו, כגון מצב הליך ההתאזרחות של העותרת, וכן לנוכח הזמן הרב שחלף מעת הגשת הבקשה על ידי העותרת לצורך טיפול בעניינה אל בין קבלת ההחלטה על ידי הוועדה לעניינים הומניטאריים. כך גם הודגש על ידי העותרים, כי הבקשה להתאזרחות הוגשה בהתאם " לנוהל לטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי", ולא הוגשה בקשה לוועדה לעניינים הומניטאריים. מכאן שאין כל רלוונטיות או סמכות לוועדה לעניינם הומניטאריים.

דיון ומסקנות

לאחר שבחנתי את המקרה ואת טענות הצדדים החלטתי לדחות את העתירה, בכפוף להארכת רישיון שהייתה הארעי של העותרת למשך שנה ברישיון מסוג א' 5, כפי שהחליט המשיב כי ייעשה, והמשך בחינת מעמדה של העותרת במהלך תקופה זו. אני סבור, כי החלטתו העכשווית של המשיב להעניק לעותרת תושבות ארעית עם רישיון מסוג א' 5 למשך שנה עת שבתקופה זו יוסף ויבחן עניינה של העותרת, משנה את נסיבות העניין ואת נקודת האיזון, כך שהינה ממקמת את התנהלות המשיב כלפי העותרת במתחם הסבירות, שאין בה להקים עילת התערבות בהחלטת המשיב.

החלטת המשיב לאי מתן תושבות קבע בצורה אוטומטית לעותרת, לחלופין הענקת תושבות ארעית בהתאם לרישיון מסוג א' 5, הינה החלטה סבירה בנסיבות העניין. אולם התארכות ההליכים וכן היעדר מענה לעותרת, מלמד על היעדר סבירות בהתנהלות המשיב אל מול העותרת.

בהתאם לנסקר לעיל, העותרת הגיעה ארצה ביום 9.10.2001, והעותרת החלה בהליך אזרחות מדורג מכוח נישואיה לעותר 1. בהמשך, ביום 10.10.2004, קיבלה העותרת 2 רישיון ישיבה ארעי מסוג א' 5 אשר הוארך עד ליום 31.1.2009, עת שבשלב זה הופסק הליך ההתאזרחות על ידי המשיב. לאחר פנייה נוספת למשיב באמצעות עורך דינם של העותרים, זומנו העותרים לבירור נוסף במשרדי המשיב, אשר נערך ביום 7.10.10, בעקבותיו הופנה עניינם של העותרים, להחלטת וועדה בין משרדית בירושלים. בהמשך, משלא ניתנה הכרעה עניינית בבקשת העותרת לקבלת האזרחות על ידי מטה רשות האוכלוסין בירושלים ולנוכח השיהוי הרב בטיפול בעניינה של העותרת, הוגשה העתירה שבפני.

במקרה דנן עת המדובר בעותרת אשר שוהה בארץ מעל ל 9 שנים, הרי שהיעדר מתן הכרעה בעניינה מוביל למסקנה כי המדובר בהתנהלות לא סבירה, זאת כאשר ההליך המדורג נמשך בהתאם להנחיות המשיב עצמו בסביבות 4- 5 שנים. יובהר, כי אף שההנחיות המשיב הינן בגדר הנחיות שתפקידן להנחות הרשות המנהלית בהפעלת סמכותה, ובהתאם כי המדובר בהנחיות גמישות, שיכולות להכיל חריגה נסבלת מסד הזמנים הקבוע בהנחיות, הרי שבנסיבות העניין, הטיפול בעניינה של העותרת אינו יכול להימשך לאין סוף. לגישתי התמשכות ההליכים בעניינה של העותרת מעל ל-9 שנים מאז כניסתה ארצה ללא הכרעה לגופו של עניין הינה בלתי סבירה, זאת בייחוד עת שבתקופה זו הופסק הטיפול בעניינה של העותרת- והדברים לא נסתרו על ידי המשיב-  מיום 31.1.2009 עד ליום 7.10.10, זאת ללא סיבה הנראית לעין. התארכות ההליכים, מלמדת על התנהלות קלוקלת של המשיב והתרשלות במילוי תפקידו, בצד זאת על זלזול בעניינה הפרטי של העותרת מקום שהמשיב אינו רשאי להותיר עניינה של העותרת תלוי ועומד, ועקב כך לגרום לעותרת נזקים ישירם ועקיפים.

כאן המקום להבהיר, כי אין המדובר בעתירה מקדמית בטרם מיצוי ההליכים, שכן מחדלו של המשיב בטיפול בעניינה של העותרת, הוא אשר הקים עילת העתירה המנהלית. זאת בהתעלם מההחלטה המאוחרת אשר ניתנה על ידי המשיב, באמצעות הוועדה הבין משרדית הממוקמת בירושלים. זאת ועוד, וכיוון שהמדובר בעילת התערבות שקמה בעקבות מחדלו של המשיב בשיהוי בטיפול בעניינה של העותרת, מקום שהמחדל נוצר בלשכת המשיב בחיפה, הרי שבהתאם לכך הסמכות המקומית לדון בעניינה של העותרת- ככל שהדברים עניינם במחדל המשיב- הינה בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה.

בצד האמור לעיל בדבר התארכות ההליכים, יש לזכור כי " זר הנישא לאזרח ישראל, אינו קונה - בעצם נישואיו - זכות להתאזרחות, ושר הפנים סמכותו עמו להיעתר או שלא להיעתר לבקשת התאזרחות המוגשת לו בידי אותו בן -זוג זר" [בג"צ 3648/97 סטמקה נ' משרד הפנים, פ"ד נג(2) 728, 766.]. בהתאם לכך, ההחלטה אם בסופו של ההליך יינתן לעותרת אישור תושבות קבע הינו בשיקול דעתו הרחב של המשיב. מכאן כי החלטתו הסופית של המשיב, לפיה תוארך התושבות הזמנית של העותרת בהתאם לאישור א' 5 לתקופה של שנה אשר תוארך לשנה נוספת ובהמשך יבחן עניינה בהתאם לבקשה נוספת, הינה החלטה שעל פניו נופלת במתחם הסבירות, היות ואינה פוגעת בזכויות העותרת בצורה חמורה המצדיקה התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים.

יובהר כי בנסיבות העניין, העותרים לא העלו טענותיהם בנוגע לסבירות ההחלטה האחרונה שהתקבלה על ידי הוועדה הבין משרדית בירושלים, וממילא כי טענה מעין זו הייתה מחייבת תיקון העתירה והגשתה למותב המתאים. אף אציין כי ההחלטה המלאה על פרוטוקול הדיון והמלצות חברי הוועדה הבין משרדית לא הובאו לעיוני. עם זאת בנסיבות העניין אין אני נזקק להחלטת הוועדה הבין משרדית גופה או לנימוקים שהובאו בכללה, לצורך מתן החלטה בעתירה. שכן כאמור, עילת העתירה הינה בהתמשכות ההליכים והשפעתם של אלו על חיי העותרים, בייחוד העותרת. אציין כי בנסיבות העניין החלטת המשיב בעניינה של העותרת, עת שלפי ההחלטה תוארך התושבות הזמנית של העותרת בהתאם לאישור א' 5 לתקופה של שנה, הינה החלטה שיש בה לרפא את הפגם שבבסיס עילת העתירה. שכן, היה בהחלטה לענות על עילת העתירה העיקרית לפיה עניינה של העותרת מושהה זאת ללא דיון ענייני בסטאטוס ישיבתה בארץ, תוך הסבת אי נוחות לעותרת ולבני משפחתה וכן הסבת נזקים כלכליים והכבדה מיותרת על אורח חייה.

מעבר לכך יצוין כי בשום שלב לא הובהרה הסיבה בגינה מצא המשיב לנכון להעביר את ענינה של העותרת לוועדה לענינים הומניטאריים ומדוע לא הושלם הטיפול בעניינה במסגרת המסלול הרגיל של ההליך המדורג. לעת הזו, ובשים לב להחלטה שכבר התקבלה, לא ארחיב ואדון בנושא ואולם נראה כי לעניין זה לא ניתן לבית המשפט כל הסבר סביר. מובן כי ככל שלא תתקבחל בעתיד החלטה שיש בה כדי לענות על שאיפות העותרים כי אז תהיה פתוחה הדרך לטעון בעניין זה.   

מעבר לצורך יוסף, כי אישור השהיה הארעי שניתן לעותרת, מאפשר לה להמשיך ולחיות בארץ, לנהל חייה, לעבוד ולכלכל עצמה, וכן מאפשר לה לעזור לבני משפחתה. בנסיבות העניין, אינני מוצא כי הפגיעה בעותרת היא כה חמורה. גם אם הדבר איננו נוח, אין המדובר בפגיעה חמורה בעותרת או בזכויותיה, והחשוב מכך אין אני רואה על פני הדברים פגם חמור בסבירות החלטת המשיב היורד לשורשו של עניין והמצדיק את התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים.  בעניין זה יוזכר, כי כלל בית-המשפט לעניינים מנהליים איננו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות המקצועית ומתערב בשיקול דעתה המקצועית של הרשות רק בנסיבות חריגות. [השוו: בג"צ 4539/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה ו-2 אח', פ"ד מח(4), 778; בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל, (15.4.07); בג"צ 4004/07 רימה טרונישבילי נ' משרד הבריאות, (11.5.08)]  

במקרה דנן ניתן לעותרת אישור שהיה ארעי מסוג א' 5 למשך שנה, עת שהדבר אמור להיבחן בשנית בתום התקופה. מכאן שחל שינוי בנסיבות ונקודת האיזון השתנתה. אכן לא ניתן לעותרת אישור שהייה של תושבות קבע, אם כי מתן האישור ממקם החלטת המשיב בתחום הסבירות, ואין בו להצדיק את התערבות בית המשפט לעניינם מנהלים, בנוסף והחשוב בעניינו כי היה בכך להסיר עילת העתירה העיקרית של העותרת.